פסק-דין בתיק ת"א 38956-10-12

1.         לפניי בקשת הנתבעת לדחייתה של התביעה על הסף מחמת התיישנות.

התביעה

2.         התובע הגיש תביעה כספית נזיקית בסך של 200,732 ש"ח בגין נזק שנגרם למטעי אפרסק שבבעלותו כתוצאה מחומר דישון שיוצר על ידי הנתבעת (להלן: המטעים, חומר הדישון).

3.         לפי עובדות כתב התביעה:

            א.         חומר הדישון נרכש בחודש 4/04.

ב.         לאחר השימוש בחומר הדישון, התגלה כי המטעים סובלים מתופעות של עודפי דישון וחוסר מים.

            ג.          במהלך חודש 5/04 התובע התלונן מספר פעמים בפני נציג הנתבעת.

ד.         בחודש 6/04 בוצעו שתי בדיקות, שממצאיהן היו, כך לפי הנטען, כי חומר הדישון פגום.

ה.         ביום 31.5.04 ביקר במטעים שמאי מטעם התובע, שהעריך את הנזקים. השמאי ביצע מספר בדיקות במטעים, מחודש 5/04 ועד לחודש 7/04.

ו.          התובע פנה אל הנתבעת בכתב עם כלל הממצאים, זאת ביום 10.3.05 (להלן: מכתב הדרישה), אך למכתבו לא התקבלה כל תגובה.

4.         כתב התביעה הוגש ביום 23.10.12.

טענות הצדדים

5.         הנתבעת טענה כי התביעה התיישנה, לכל המאוחר ביום 20.3.12 (כפי הנראה מדובר בטעות והכוונה ליום 10.3.12), שבע שנים לאחר משלוח מכתב הדרישה.

            הנתבעת טענה כי התביעה התיישנה אף קודם לכן, ביום 6.6.11, כלומר: שבע שנים לאחר שהתובע אחז בבדיקות שהעלו כי חומר הדישון פגום, כך לפי כתב התביעה עצמו.

            כך או כך, במועד הגשת התביעה, 23.10.12, היא התיישנה.

6.         התובע טען כי אין מקום לדחייתה של התביעה על הסף מחמת התיישנות.

            לטענתו, בענייננו הנתבעת הייתה מודעת לטענות התובע ואף הודתה בהן, אף כי חלקית.

            עוד טען התובע להתיישנות שלא מדעת, לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

            התובע הפנה להוראות סעיף 89 (2) לפקודת הנזיקין, וטען כי התביעה לא התיישנה לנוכח הוראותיו של סעיף זה, הקובעות התיישנות בתוך 10 שנים מיום אירוע הנזק. לטענתו, הנזק בענייננו היה מתמשך ומתפתח, לצד ניסיונות נואשים של התובע להציל את המטעים בדרכים שונות.